הסכנות שבדיכוי סימפטומים

הסכנות שבדיכוי סימפטומים – 
אנו חיים בחברה המבוססת על הימנעות, חברה המחפשת ללא הרף פתרונות מהירים ותיקוני בזק. התרבות המודרנית חינכה אותנו לראות בכל תחושה של אי-נוחות, כאב או מועקה, אויב אכזר שיש להכחיד באופן מיידי. בין אם מדובר בגלולה לכאב ראש, במזון מנחם, או בסמים ואלכוהול, אנשים מחפשים פשוט לדחוף את הבעיה פנימה, להשתיק אותה ולא להתמודד איתה באותו הרגע. ההרגל הזה של הדחקה אינו עובר ללא מחיר; כאשר אנו דוחפים את הפסולת הפיזית או הרגשית שלנו פנימה, היא עתידה להצטבר, לתסוס ולהעלות רקבון, עד שתגיע לנקודה שבה הגוף והנפש פשוט לא יוכלו לשאת זאת יותר.

הממסד הרפואי המודרני, על אף כל יומרותיו המדעיות, בנוי בדיוק על אותה תבנית פסיכולוגית של חיפוש אחר פתרון קסם חיצוני. עולם הרפואה מחפש ללא הרף אחר תרופות, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה הפשוטה שהטבע אינו זקוק לשום תרופה, אלא רק להזדמנות להפעיל את כוח הריפוי העצמי שלו. בני האדם מאמינים כי ניתן לקבל בריאות בחינם, דרך מרשם רופא או התערבות כימית, ואינם מבינים כי המחלה היא יצירת כפיהם. תחת הבטחות שווא וחיפוש אחר "תרופות", הפכה האנושות לשפחה של מערכת רפואית המטפלת בתסמינים בלבד, בעוד שורש הבעיה נותר בעינו.

האשליה הגדולה של התרופה

כדי להבין את גודל הסכנה, עלינו לנפץ תחילה את מיתוס "התרופה". המילים "רפואה", "מחלה" ו"תרופה" הפכו לכל כך מוחשיות ונוקשות בתודעה שלנו, עד שהן מעצבות לחלוטין את הדרך שבה אנו תופסים את המציאות. אנו מאמינים בתמימות שיש דבר כזה מחלה עצמאית, ושאם רק תימצא התרופה הנכונה או הסם המדויק, המחלה הזו תירפא. אך המציאות הפיזיולוגית היא שאין בנמצא שום תרופות במובן המקובל של המילה, והרפואה מעולם לא ריפאה דבר.

הרופאים עסוקים ללא הרף בטיפול ב"משברי טוקסמיה (רעילות)", והם בטוחים שהם מרפאים את מטופליהם. לעיתים קרובות מטופל סובל ממחלה, נוטל תרופה, ולאחר מספר ימים מרגיש טוב יותר. הוא והרופא שלו מכריזים על ניצחון וטוענים שהתרופה הביאה להחלמה. אך האמת היא שהמחלה בסך הכל "עשתה את שלה" וחלפה. משבר הטוקסמיה נועד לפנות רעלים, וכאשר כמות הרעלים בדם ירדה מתחת לנקודת הסיבולת של הגוף, המשבר חלף והבריאות חזרה באופן אוטומטי. התרופה לא ריפאה דבר; למעשה, המחלה לא באמת נרפאה, משום שהגורם המקורי (ההרגלים המתישים שיצרו את הרעילות) עדיין נמשך, ובמוקדם או במאוחר יצטברו הרעלים מחדש ויופיע משבר נוסף.

טיפולים תרופתיים, ברובם המוחלט, מספקים במקרה הטוב הקלה זמנית (פליאציה). אולם להקלה הזו יש מחיר כבד מאוד. כל תרופה שמתיימרת 'לרפא' או להקל, גורמת מעצם טבעה להתשה עצבית נוספת. חומרים כימיים אינם מעניקים כוח חיים לגוף; הם משמשים כרעלים נוספים שהגוף נדרש כעת לגייס את שאריות האנרגיה שלו כדי לנטרל ולהפריש. במקום לסייע לטבע, התרופות משמשות כמעצור המפריע לעבודת הניקיון הטבעית של הגוף.

סכנת הדיכוי: לחנוק את מערכת הפינוי

הטעות הקריטית ביותר של המדע הרפואי היא המלחמה הישירה בתסמיני המחלה. כאשר הגוף מפתח חום, דלקת, נזלת או שיעול, הוא מבצע פעולה אקטיבית של סילוק רעלים. כאשר אנו משתמשים בתרופות כדי לעצור את התסמינים הללו, אנו למעשה חונקים את מנגנוני הפינוי של הגוף.

שימוש בתרופות לשיכוך כאבים לעולם אינו נחוץ באמת. כאב הוא איתות אזהרה וקריאה למנוחה; השתקתו באמצעות סמים כימיים או משככי כאבים חזקים מונעת מהאדם להבין את מצבו, ומאפשרת לו להמשיך בשגרת חייו ההרסנית תוך התעלמות מהנזק המצטבר. יתרה מכך, תרופות להקלה על שיעול בזמן דלקת ריאות עשויות לעיתים אף להרוג את המטופל. דלקת ריאות היא מאמץ חירום של הגוף לפלוט פסולת רעילה דרך דרכי הנשימה; כאשר רופא רושם תרופה המדכאת את רפלקס השיעול ואת ההפרשה, הפסולת הספטית נשארת כלואה בריאות, והמטופל עלול לטבוע בתוך ההפרשות הרעילות של עצמו.

הדחף שלנו לדכא תסמינים אינו מוגבל רק לרובד הפיזי. באותו אופן בדיוק שבו אנו בולעים כדור כדי לא להרגיש כאב ראש, כך אנו בולעים אוכל מנחם כדי לא להרגיש חרדה או ריקנות. ברגע שאנו מתחילים לנקות את גופנו – בין אם באמצעות תזונה טבעית ונקייה, ובין אם בצום – אנו מעניקים לגוף עודף של אנרגיה ומפחיתים את העומס הרעיל. במצב זה, הגוף מתחיל לחפור עמוק פנימה; אנרגיות רעילות, רגשות מודחקים ופסולת סטגנטית מתחילים לעלות על פני השטח. התהליך הזה יכול להיות מציף וקשה מאוד מבחינה רגשית. הנטייה של רוב האנשים היא לברוח בחזרה אל התרופה או אל האוכל ברגע שהקושי הרגשי צף, אך בכך הם מדכאים את משבר הריפוי ודנים את עצמם לחיים של רעילות כרונית.

מהצטננות תמימה ועד למחלה ממארת

כדי להבין עד כמה מסוכן דיכוי הסימפטומים, עלינו להתבונן בדרך שבה מתפתחות המחלות הכרוניות והקשות ביותר שמהן סובלת האנושות כיום. אנשים נוטים להאמין שמחלות כמו סרטן או אי ספיקת כליות "נופלות" עליהם ביום בהיר אחד, אך הפילוסופיה של הטוקסמיה חושפת מסלול ברור ומצמרר. סרטן, מחלת כליות (מחלת ברייט), שחפת, וכל שאר המחלות הכרוניות – כולן היו פעם, בעברן הרחוק, רק הצטננויות תמימות ש"הוקלו" ודוכאו פעם אחר פעם.

כאשר אדם מפתח משבר טוקסמיה פשוט (כמו צינון או נזלת), ובוחר לטפל בו באמצעות תרופות מייבשות במקום במנוחה ובצום, הוא דוחף את הרעלים חזרה אל תוך רקמות הגוף. בפעם הבאה שהטוקסמיה תצטבר, המשבר יהיה חמור יותר, משום שהגוף חלש יותר וההתשה העצבית שלו גדולה יותר. ככל שאנו ממשיכים באורח חיים מתיש ובדיכוי חוזר ונשנה של משברי הניקוי, סף הסיבולת של הגוף לרעלים עולה, והרעלים שוקעים עמוק יותר ויותר אל תוך האיברים הפנימיים.

המסלול הפתולוגי בטבע פועל תמיד באותו סדר: השלב הראשון הוא גירוי פשוט של הרירית או הרקמה. אם הגורם לגירוי אינו מוסר, והגוף אינו מקבל מנוחה, הגירוי מתפתח לדלקת. כאשר הדלקת מדוכאת שוב ושוב על ידי תרופות או הרגלים רעים, הרקמה מגיבה בהתעבות ובהתקשות כאמצעי התגוננות. הרקמה המוקשית סובלת מאספקת דם לקויה ומחוסר חמצן ותזונה, מה שמוביל לשלב הבא: היווצרות כיב. השלב הסופי של התהליך הוא ניוון מוחלט ורעילות ספטית מתמשכת של הרקמה, מצב שאותו הרפואה מכנה סרטן.

העולם הרפואי משקיע הון תועפות בניסיון למצוא את "הגורם" לסרטן, אך הוא מחפש במקום הלא נכון. הסרטן הוא רק הקצה המרוחק של תהליך דלקתי וניווני, שתחילתו הייתה גירוי פשוט וטוקסמיה. לנסות לרפא מחלה אורגנית סופנית מבלי להבין את הקשר שלה להצטננויות ולדלקות שדוכאו לאורך כל חייו של המטופל, זה עיוורון מדעי מוחלט. התרופות והטיפולים שבהם השתמש המטופל בצעירותו כדי "להבריא" במהירות ולחזור לעבודה, הם אלו שבנו במו ידיהם את המחלה הכרונית שתכריע אותו בבגרותו.

ונדליזם כירורגי: הסרת התוצאה והשארת הסיבה

כאשר הטיפול התרופתי נכשל והמחלה הופכת לכרונית או לאורגנית, הרפואה שולפת את נשק יום הדין שלה: סכין המנתחים. ניתוחים כירורגיים הפכו לפיתרון קסם עבור חולים המחפשים מזור מהיר לכאבם, ולתעשייה רווחית מאין כמותה עבור הממסד. אך האם ניתוחים אלו אכן פותרים את הבעיה?

על פי רוב, התשובה היא לא. הממסד הרפואי מתמחה בזיהוי תוצאות פתולוגיות: כיב בקיבה, אבן בכיס המרה, או גידול שפיר ברחם וכדו'. ברגע שהתוצאה מאובחנת, הפתרון המוצע הוא לחתוך אותה החוצה. הפעולה הזו מתקבלת בציבור הרחב כטיפול יעיל ומרשים, אך למעשה זוהי הסרה טיפשית ועיוורת של אפקטים (תוצאות), המתבצעת על ידי מומחים שאין להם ולו מושג קלוש לגבי הסיבה שיצרה את אותן התוצאות.

כאשר מנתח מסיר אבן מכיס המרה, הוא אינו מרפא את המטופל. האבן היא רק ביטוי פיזי של טוקסמיה מתמשכת בדם ושל כבד מותש. מכיוון שהגורם להיווצרות האבן (ההתשה העצבית ואורח החיים המרעיל) לא טופל ולא הוסר, במוקדם או במאוחר ייווצרו אבנים חדשות, או שהטוקסמיה תתפרץ באיבר אחר. אותו הדבר נכון לגבי כריתת כיבים, הסרת גידולים או קטיעת איברים. הרפואה מפנה את כל התחמושת שלה נגד התוצאות הסופיות, משאירה את המטופל חסר איברים או מצולק, בעוד מחולל המחלה האמיתי (הטוקסמיה) ממשיך לזרום באין מפריע בתוך עורקיו. למעט מקרי חירום קיצוניים, שבהם הזנחה ממושכת וטיפול גרוע הביאו את המטופל לסכנת חיים מיידית, חיתוך ופגיעה בגוף הם מיותרים לחלוטין ואינם תורמים דבר לריפוי אמיתי.

חיסונים וסרומים: להרעיל את באר החיים

אחת ההונאות הגדולות והמסוכנות ביותר של העידן המודרני, אשר נולדה מתוך תיאוריית החיידקים והפחד ממחלות, היא תעשיית החיסונים והנסיובים (סרומים). במקום להבין שמחלות מגפתיות תוקפות רק אנשים מורעלים ומותשים שגופם הפך למאגר של רקבון, הממסד הרפואי החליט שהפתרון טמון בהזרקת חומרים ביולוגיים ורעלים ישירות לתוך זרם הדם של המונים.

השימוש בחיסונים ובסרומים במטרה לחסן מפני מחלות הוא אופנה חסרת היגיון, שיותר מכל דבר אחר – בונה מחלות בעצמה. התיאוריה גורסת כי החדרת כמות קטנה של מחלה או נגיף מומת תכין את מערכת החיסון, אך במציאות, אנו עוסקים כאן בהפרה בוטה של סדרי הטבע. "ברגע שאתה מתערב בסדר של הטבע, אין לדעת היכן התוצאות יסתיימו".

חיסונים הם רעלים, חד וחלק, גם אם הממסד מתעקש לטעון שהם "טהורים" ונטולי סכנה. כאשר אנו מזריקים רעל ביולוגי לגופו של ילד או מבוגר, אנו גוזלים מיד כמות עצומה מהאנרגיה העצבית שלו, כשהגוף נכנס למצב חירום כדי להתמודד עם הפולש הזר (תופעות לוואי). אם האדם נמצא כבר במצב של טוקסמיה והתשה (כפי שרוב האנשים כיום נמצאים), הזרקת החיסון או הסרום משמשת כגפרור המושלך לתוך חבית חומר נפץ. הרעל הנוסף הזה עשוי להיות הגורם המכריע שישבור את מערכת העצבים, יאיץ תהליכים דלקתיים ויגרום לאיבר הפגיע ביותר בגוף לקרוס ולקחת על עצמו שינוי אורגני קטלני.

מילים אינן יכולות לתאר את הנזק העצום שנגרם לאנושות על ידי הזרקת רעלים אלו לגופם של ילדים ומבוגרים ללא מעטה של מניעה וריפוי, מלבד המונח "ונדליזם המוני". לפני שהטוקסמיה מתפתחת בגוף, ההגנה החיסונית הטבעית של האדם מושלמת ומסוגלת להתמודד עם כל חיידק, טפיל או תנודה סביבתית. אך כאשר הגוף מורעל מבפנים, תוספת של רעלים מבחוץ, דרך מחט המזרק, רק מבטיחה הידרדרות בריאותית ארוכת טווח.

לצאת ממעגל ההתערבות

המדע הרפואי המודרני מבוסס על אקסיומה שגויה מהיסוד: שמחלה היא משהו זר שתוקף אותנו, ושתרופות (או התערבויות כירורגיות וחיסונים) הן התשובה שתביא מזור. השפה שלנו ספוגה במונחים כמו "רפואה", "תרופה" ו"טיפול", עד שנדמה שאיננו מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה זו. התפיסה הזו מייצרת אוכלוסייה שתלויה ברופאים, עיוורת לכוחה הפנימי, וממשיכה לכלות את חייה דרך הרגלים מתישים תוך ציפייה שהמדע יציל אותה ברגע האחרון.

כדי להשיג בריאות אמיתית, גם ברובד הפיזי וגם ברובד הרגשי, עלינו לחדול מהניסיון לדכא את חוסר הנוחות שלנו. מחלה אינה יכולה להיות הסיבה של עצמה, והיא גם לא יכולה להיות התרופה של עצמה. בכל פעם שאנו מושיטים יד לכדור נגד כאבים, למשכך חרדה, או לאוכל מנחם שנועד לשתק את הכאב הפנימי, אנו בוחרים בנתיב המחלה הכרונית.

הבריאות אינה נרכשת בבתי מרקחת ואינה ניתנת במזרקים. היא מוחזרת אלינו אך ורק כאשר אנו מקבלים על עצמנו אחריות אישית, מפסיקים את ייצור הטוקסמיה ומאפשרים למנגנוני הניקוי הטבעיים של הגוף לעשות את מלאכתם ללא שום התערבות או הפרעה.

צידה לדרך: 3 עקרונות ברזל על סכנות הטיפול הרפואי

• אין תרופות, יש רק דיכוי: התפיסה שתרופות כימיות מרפאות מחלות היא אשליה. במקרה הטוב, התרופות מספקות הקלה זמנית (פליאציה) על ידי דיכוי סימפטומים. דיכוי זה חונק את מנגנוני הפינוי הטבעיים של הגוף, מייצר התשה עצבית נוספת, ומבטיח שהטוקסמיה תכה שוב בעוצמה רבה יותר.
• הסכנה שבהפיכת מחלה אקוטית לכרונית: מחלות כרוניות קשות (כמו מחלות ניווניות וסרטן) אינן גזירת גורל אקראית, אלא תוצאה ישירה של דיכוי מתמשך של מחלות קלות כמו הצטננויות. כליאת הרעלים בגוף מובילה לגירוי מתמשך שהופך לדלקת, התקשות, כיב, ובסופו של דבר לניוון מוחלט (סרטן).
• התערבות הרסנית (ניתוחים וחיסונים): ניתוחים מסירים רק את התוצאה הסופית של הטוקסמיה (כמו אבן או גידול) ואינם פותרים את הסיבה, מה שמוביל להיווצרות הבעיה מחדש. חיסונים וסרומים אינם מעניקים חסינות; הם רעלים ביולוגיים הגוזלים את האנרגיה העצבית של המערכת ומתפקדים כהתערבות הרסנית בסדרי הטבע, המחמירה את מצבם של אנשים רעילים בלאו הכי.
  הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים – הסכנות שבדיכוי סימפטומים –